החלטה בתיק בפ"ת 6519-08-11

לפני בקשה לפסילת המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בהתאם לסעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, ועבירה של נהיגה רשלנית שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש, לפי סעיפים 62(2) + 38(3) לפקודת התעבורה.

בכתב האישום נטען כי בתאריך 24.5.11, בשעה 0920 לערך, נהג המשיב אוטובוס של חברת "אגד" בכביש מס' 1, מכיוון תל אביב לכיוון ירושלים, בנתיב הנסיעה הימני, והגיע לק"מ 17.2, אחרי הפיצול לכביש 45. האוטובוס היה עמוס בנוסעים והמשיב נהג במהירות של 101 קמ"ש. אותה שעה עמדה משאית על השול הימני כשהיא בולטת לנתיב הנסיעה הימני, מרחק של 1.6 מ'. הנאשם פגע בעוצמה רבה עם חזית צד ימין של האוטובוס בחלק אחורי שמאלי של המשאית. כתוצאה מן הפגיעה נהדפו האוטובוס והמשאית ימינה אל מעקה הבטיחות ושני כלי הרכב ניזוקו באופן הרסני. כתוצאה מהתאונה נהרג בו במקום נוסע באוטובוס ונוסעת נוספת נפצעה קשה, פונתה לבית חולים ונפטרה מפצעיה ביום 27.5.11. כתוצאה מהתאונה נפגעו 7 מנוסעי האוטובוס באופן קשה ו-15 נוסעים נפגעו באופן קל.

כתב האישום מייחס למשיב נהיגה ברשלנות בכך שלא הבחין במשאית, לא פעל כדי להאט, לעצור או להסיט את האוטובוס לנתיב נסיעה בטוח, נהג בעודו עייף, נהג במהירות גבוהה ביחס לתנאי הדרך, לא שלט ברכבו ולא נהג כפי שנהג מן הישוב היה נוהג.

שמעתי את טיעוני הצדדים :

לטענת ב"כ המבקשת קיימות ראיות לכאורה לאחריותו של המשיב לגרם התאונה ותוצאותיה, והפנתה את בית המשפט למסקנות המפורטות בדו"ח הבוחן, לממצאי דיסקת הטכוגרף באוטובוס ובמשאית, לעדויות של עדי ראיה, חלקם נוסעים באוטובוס, לעדות של נוסע באוטובוס שהוגשה בהסכמה במסגרת עדות מוקדמת, ולהודעות המשיב. לטענתה, קיימת מסוכנות בהמשך נהיגתו של המשיב במיוחד כשמדובר בנהג מקצועי.

מטיעוני ב"כ המשיב עולה הסכמה חלקית לקיומן של ראיות לכאורה. לדבריו, המשיב הבחין במשאית אך לא ניתן לדעת מה קרה למשיב עד רגע הפגיעה, מדוע סבר המשיב כי המשאית אינה מהווה סכנה, ומדוע המשיך לנסוע באופן רגיל. יתכן כי ההסבר טמון בכך שהמשיב נלחם בעייפותו. ב"כ המשיב טען כי נהיגה במהירות של 101 קמ"ש בכביש מס' 1 אינה מהירות בלתי סבירה. לדבריו, אין כל לקיחת סיכון במודע בנהיגתו של המשיב. צריכה להיות התייחסות שונה לתאונה שנגרמה על ידי נהג שלקח סיכון במודע לבין תאונה שהתרחשה עקב חולשה אנושית, כגון עייפות. עצירה בצד הדרך בשול צר בכביש מהיר, מסוכנת יותר מהמשך נסיעה והתגברות על תחושת עייפות. ב"כ המשיב ביקש להשוות בין האירוע נשוא תיק זה לבין האירוע נשוא ב"ש 7399/00 שמואל לחמי נ' מ.י. בו בנסיבות דומות לא נפסל הנהג עד תום ההליכים ובית המשפט קבע כי המדובר באירוע מקרי שאינו מעיד על התנהגות אופיינית לאותו נהג. עוד הפנה ב"כ המשיב לוותקו של המשיב בנהיגה ולעברו התעבורתי התקין. נוכח כל אלה, טען שלא ניתן לקבוע כי קיימת סכנה בהמשך נהיגתו של המשיב.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בתיק החקירה החלטתי כי חזקת המסוכנות לא נסתרה ויש לפסול את המשיב מלהחזיק ברישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

ואלה נימוקי החלטתי :

ראיות לכאורה

לאחר שעיינתי בתיק החקירה שוכנעתי בקיומן של ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעת המשיב בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.

בשלב זה של הדיון אין על בית המשפט לקבוע את אשמתו של המשיב אלא לבחון קיומן של ראיות המצביעות על אחריות לכאורה לגרם התאונה ותוצאותיה . אין בית המשפט בוחן את משקל הראיות ומהימנותן אלא בודק האם בהנחה שיינתן מלוא האמון ומלוא המשקל לראיות, יהיה בהן כדי לבסס הרשעה.

"נכון לעת זו, ובטרם הוחל במשפט, כל שיש בידי בית המשפט הוא חומר ראיות לכאורי של התביעה שטרם נחשף למבחן החקירה הנגדית וטרם עבר את כור ההיתוך של בחינה וניתוח הערכאה הדיונית. אולם הראיות במתכונת ההיולית הזו הן התשתית הראייתית הנבחנת נכון לשלב זה"

(בש"פ 8450/02 זינגר יהודה נ' מדינת ישראל).

בתיק החקירה, דו"ח בוחן המבוסס על ניסוי שדה ראיה, בדיקת הממצאים בזירת האירוע, הנזקים שנגרמו לכלי הרכב ופענוח דיסקות הטכוגרף של שני כלי הרכב. מסקנות הבוחן הינן : האוטובוס התנגש עם חזיתו בחלק אחורי של משאית שעמדה בשול כאשר חלקה השמאלי בולט לנתיב נסיעת האוטובוס, מרחק של 1.6 מ'. כתוצאה מההתנגשות נהדפו שני כלי הרכב ימינה לעבר מעקה בטיחות עד שנעצרו בשטח משולש שבין שני הכבישים. האוטובוס נבדק מכאנית ולא נמצאו בו ליקויים. 200 מ' ממקום עמידת המשאית קיים שול בטוח ברוחב של 2.8 מ'. מפענוח דיסקת הטכוגרף עלה כי האוטובוס נסע במהירות אחידה של 101 קמ"ש עד מקום האימפקט. מפענוח דיסקת הטכוגרף של משאית עלה כי היא הייתה בעצירה זמן של 53 שניות טרם התאונה. בניסוי שדה ראיה נמצא כי למשיב שדה הראיה לפנים למרחק של  667 מ'.

מסקנות דו"ח הבוחן מצביעות על רשלנותו של המשיב. למרות שדה ראיה פתוח לפנים ולמרות שהמשאית הייתה בעצירה כדקה טרם התאונה וניתן היה להבחין בה ובכך שהיא נמצאת בעצירה כשחלק ממנה על נתיב הנסיעה, המשיך המשיב בנסיעה מהירה, לא האט, לא בלם, לא סטה לנתיב השמאלי ולא עשה כל פעולה למניעת התאונה.

עדויות הנוסעים באוטובוס מצביעות אף הן על רשלנות המשיב ומחזקות את מסקנות הבוחן :

וסילי קורוי נסע באוטובוס וישב במושב שני או שלישי מימין. העד הבחין במשאית העומדת חציה על הכביש ואורות החירום שלה פועלים. העד הבחין בה עוד ממרחק של כ-300 מ'. לדבריו, היה בטוח שהנהג ישנה את מסלול נסיעתו או יאט, אך הנהג המשיך לנסוע באותה מהירות, לא בלם ולא האט, ופגע במשאית שהייתה בעצירה מוחלטת. העד הסביר כי ממקום מושבו היה לו שדה ראיה מעולה לפנים. הנוסעים באוטובוס צעקו לנהג והיו בטוחים כי יבין ויעבור נתיב אך לא היה שום ניסיון של הנהג לעצור את האוטובוס.

ברוריה כהן דוראס, נסעה באוטובוס וישבה במושב השני מאחורי הנהג. מספר דקות לפני התאונה היא הבחינה מבעד למראה הפנימית באוטובוס, כי הנהג עוצם עיניים ופותח אותן כאילו עומד להירדם, " אני מתכוונת לזה שהוא עצם עיניים ומיד פתח אותם פתיחה רחבה מאומצת כאילו נבהל מזה, את זה עשה מספר פעמים...".